חוכמה המונית מדי

אוסף של פוסטים המטילים ספק בתאוריות / אמונות / קלישאות רווחות

כולנו זיוף
במסגרת פינתנו "מליצות נפוצות ומפוצצות" (אותי, לפחות), נתבונן הפעם מקרוב בביטוי "Fake it until you make it". ביטוי שמתגלגל על הלשון בקלילות בשפה האנגלית. אז כתרגיל ראשון בצילום מזווית לא מחמיאה, בואו ננסה לתרגם אותו לעברית. "זייף זאת עד שתעשה זאת". הממם. "זייפנו עד שתעשנו". אוי לא. כבר התרגיל הזה מראה לנו, שכשלוקחים מהביטוי את החרוז נעלם לגמרי החן שבו. טוב, אז הוא פחות חינני, אבל מה עם התוכן? 

אנסה להיות הוגן. במובנים מסוימים יש בו איזשהו הגיון. בעיקר, שמדברים על התנהגות לעומת אמונה. אם האדון ג'יפי למשל, אינו נוהג ליטול ידיים אחרי ביקור בשירותים, סביר להניח שיפתח לעצמו תאוריה ש"מה שלא הורג, מחסן". ואולי אם נשכנע אותו לשנות את ההתנהגות, תוך זמן לא רב הוא פתאום ידגול בתיאוריה חדשנית לפיה יש ערך הישרדותי להיגיינה. עד כאן הכל מוכר וידוע כהפחתת דיסוננס, ואין לי בעיה עם זה.

רק שהשימוש הרווח בביטוי אינו מדבר על עמדות שכליות או עובדתיות. הוא מתייחס לעמדה רגשית, לתהליך פנימי, או להתפתחות נפשית. וכאן אני מתחיל להיות ספקן. שנים של מחקר חברתי וניתוח של אירועים היסטוריים הראו לנו, שלא מספיק לערבב אדומים עם ירוקים כדי להפחית גזענות. להיפך, ערבוב כזה מוביל להקצנה. צריכים להתקיים תנאים מאד מיוחדים שנשלטים בקפידה כדי שהערבוב אכן יוביל לשינוי בכוון הרצוי (למי שמתנגד לגזענות). אבותינו שרו "הבה נגילה" בזמן שנקרעו בעבודה קשה ומשעממת, ומה שקרה הוא שפיתחו שנאה לשיר ולא אהבה לעבודה. ועוד לא שמעתי אף אשה שטענה שבזכות זה שזייפה אורגזמות, החלה להימשך למי שלפני כן חשה אליו דחייה גופנית.

זה פשוט לא עובד ככה. אם תזייפו, תתרגלו לזייף. תהפכו ליותר ויותר מזויפים. זה הכל. 

על חוכמה ופקחות

הנה עוד ביטוי שגור שראוי להתבוננות מחודשת: "פיקח יודע לצאת ממצבים שחכם לא נכנס אליהם".
חזק, לא? תהיה חכם, תעשה את הדבר הנכון, ולא תצטרך להתפתל ולייצר נתיב היחלצות מהשגיאות שלך. איפה הבעיה כאן?
הבעיה היא שבהמון מקרים, החוכמה שלנו היא רק בדיעבד. העולם משתנה, מה שהיה נכון אתמול כבר לא נכון היום, הידע שלנו תמיד חלקי ואילו רק ידענו לא היינו... ואנחנו פועלים לפעמים תחת לחץ לפעמים מתוך פחד או תקוות שווא, ואנחנו כל הזמן טועים. השאיפה לא לטעות היא אוטופית ומביסה.
בהורות, בטיפול, ובחיים בכלל אומרים שהתיקון חשוב הרבה יותר מהדיוק. לא דייקת, לא קרה כלום, תסתכל על זה באומץ ותתקן. התיקון מביא לנחמה אמתית. אבל אם אתה מוצף רגשי אשמה ומתגונן כדי להוכיח שכן דייקת, לא תצליח לתקן. תודה שלא היית חכם, ותהיה פיקח. הרבה יותר גמיש, יעיל, אמתי, מתגמל.

לא פשוט

רוני: "אסף תקשיב. אם אתה לא רוצה דרך האינטרנט, אז פשוט תתקשר לסוכן נסיעות ותגיד שאתה צריך להיות בפילדלפיה בתחילת שבוע הבא, ושיזמין לך טיסה מלון רכב ומונית לנתב"ג. הוא יעשה לך הכל זו ממש לא בעיה. רק תעשה את זה עכשיו".

מה היה תפקיד המלה "פשוט" במשפט הזה? המטרה של רוני הייתה לעודד. לומר לאסף שרק נדמה לו שהסיפור מסובך אבל למעשה אין לו ממה לחשוש. רק שעכשיו, בואו נניח שאסף סובל מחרדת טיסה, ורוני יודעת את זה. מה שקשה לו זו המחשבה שהוא במטוס ורק כמה מילימטרים של סגסוגת מפרידים בינו ובין נפילה חופשית. שהוא מדמיין איך הוא מרגיש כשנכנסים למזג אוויר סוער, או אם יש בעיה במנוע, או רעולי פנים... או ... האם גם עכשיו המלה "פשוט" נשמעת לכם במקום? פחות, נכון? היא משאירה את אסף לבד. לרוני זה פשוט. בשבילו זה סיוט. הוא רק מתחיל לחפש סוכן נסיעות והנייד רועד לו בידיים. אבל הוא מרגיש שהיא לא מבינה את זה. 

הרי לא הייתם פונים לאף סטודנט ואומרים לו משהו כמו "פשוט תעשה אינטגרל על מעטפת אליפטית, של סכום ריבועי המכפלות הוקטוריות של כל הנגזרות החלקיות, ותוכיח שהוא לא יכול להיות יותר גדול מנפח האליפסה במטריקה של איינשטיין-הילברט". כי זה לא פשוט לאף אחד. אם כי יכול להיות שאסף יעדיף את ההוכחה הזו על לשבת במטוס לפילדלפיה. לאדם צעיר ובריא היינו אומרים "פשוט תעלה לקומה השלישית ותראה אם התיק שם", אבל לא לחולה שאתמול נאלצו לכרות את שתי רגליו. 

כשהמלה "פשוט" היא פשוט לא במקום, בדרך כלל היא נובעת מאחת משתי סיבות. או שאנחנו מנסים להאדיר את עצמנו, להראות שאנחנו כל כך טובים ומוצלחים ומשוחררים שמה שיכול להיראות מסובך לבני תמותה רגילים, בשבילנו הוא כלום. הסיבה השנייה היא באמת חוסר הבנה, אנחנו לא מסוגלים להעלות על דעתנו שמה שעבורנו כל כך פשוט יכול להיות מורכב מעין כמוהו למישהו אחר, ולכן אנחנו מפספסים בחוסר רגישות.

למרבה הצער, אנחנו נופלים בפח הזה לעתים קרובות. "פשוט תדבר ספונטני, בלי לחשוב"; "פשוט תתאר את מה שהרגשת"; לא לכולם זה פשוט. יכול להיות שאנחנו מבקשים משהו לגיטימי לחלוטין, או לגמרי נכון לסיטואציה, אבל המלה "פשוט" מסבכת את הבקשה מאד.

אפילו כשאנחנו אומרים מה לא לעשות, אי אפשר להניח שזה פשוט. לפעמים גם לא לעשות זה קשה. "אל תנסה לפתור לי את הבעיה, פשוט תהיה אתי" – הבקשה עצמה מאד מובנת ולגיטימית. אבל יכול מאד להיות שמי שהבקשה מופנית אליו חונך להאמין שתפקידו לפתור בעיות. שאם מישהו מציג לו בעיה והוא לא פותר אותה, הוא מרגיש כשלון, אשמה, חוסר אונים. ולכן עדיף להוריד את המלה "פשוט" כי בשבילו לא לנסות לפתור זו משימה מאתגרת ובכלל לא פשוטה.

פשוט תנסו לא.

רגש ובחירה

גילוי נאות 1: אף אחד לא העליב אותי (ולמיטב ידיעתי, גם לא נעלב ממני) בזמן האחרון; הפוסט הזה איננו תגובה לשום סערה מקומית. 

גילוי נאות 2: גיגלתי את הנושא, וכבר כתבו עליו לא מעט, מן הסתם דברים יפים וחכמים יותר ממה  שכתבתי כאן. בכל זאת רציתי לשתף אתכם בהגיגי. זכות ה-"עוד פעם העניין הזה..." שמורה לכם בכיף. אני לא איעלב.

אז כן, אני מדבר על הקלישאה המוכרת "להיעלב זו בחירה". שהיא בעצם מקרה פרטי של "להרגיש כל דבר זו בחירה". אתה יכול לבחור להיעלב ולבחור לצחוק על המעליב. את יכולה לבחור להצטער או לשים מוזיקה ולרקוד למרות ועל אף. אתה יכול לבחור לא להרגיש כאב כשרופא השיניים שכח להרדים אותך... אמממם... אולי פה קצת הגזמנו. הרי גם מורקאמי אמר ש"הכאב הוא הכרחי, הסבל הוא אופציונלי" (לא, הוא לא אמר את זה, הוא ציטט רץ אלמוני, אבל כולם אוהבים להתלות בשמות גדולים כשהם מצטטים. ע"ע כמות המשפטים החכמים שאיינשטיין לכאורה אמר).

ברור שהקלישאה חשודה בתור התירוץ העלוב של המעליב. אני בחרתי להעליב ואין לי בעיה כי אתה לא חייב להיעלב. אני בחרתי לדכא ואת בחרת להיכנס לדיכאון. איך זה אחריות שלי? אני לא יכול לגרום לאף אחד להרגיש משהו, נכון? זה היא בחרה להרגיש ככה. זב"שה. שתתקדם.

אז לא. אם אני בחרתי להעליב, או שהתפלק לי עלבון בלי ששמתי לב אבל התפלק, אז אני אמור לקחת אחריות. אתם יודעים מה, אפילו להרגיש בושה או אשמה, שגם אלו רגשות עם יחסי ציבור לא משהו. מה שאני באמת יכול לבחור, זה להתנצל. להביע חרטה. להגיד שלא היה מגיע לך לסבול את הגועל נפש שזרקתי עליך. ולשאול אם אני יכול לתקן. ולתקן. וכמובן להשתדל יותר לא לעשות את זה בהמשך. כן, זה פשוט, לא מתוחכם, ואמיתי לגמרי.

עכשיו יש כאלה שיגידו אתה לא מבין. כי עוד לא הגעת לדרגה הרוחנית שמאפשרת לך בחירה. אז הפוך, גוטה, הפוך. אני דווקא מבין כי הגעתי מהמקום הלא רוחני שיודע נפלא להדחיק רגשות. להגיד "לא, סבבה, הכל טוב" כשדרכו על היקר לי מכל. זה מקום לא רוחני בעליל. כשאני מתעלם מרגשות, אני מייצר מוות בתוכי. ואני משלם מחיר יקר, יקר מידי. זה מקום שאני מנסה כל חיי להתקדם ממנו.

אז כן, העליבו אותך, תרשה לעצמך להרגיש עלבון. גם אם בעצם לא העליבו ורק פירשת ורק ריחמת על עצמך, אז תרשה לעצמך להרגיש עלבון. כי זה הרגש שלך ועדיף שלא תתעלם ממנו לא תשפוט אותו לא תנסה להכניס אותו לנוסחאות לוגיות. זה רגש, זוכרים? לא שיעור הנדסה. רק אחרי שתרגיש ותהיה עם ותקבל את מה שאתה מרגיש, וגם תשתף, תוכל לחשוב בהיגיון על הסיטואציה החיצונית ולהעריך מה קרה אצל האדם האחר. אין סתירה. אולי הוא מבחינתו פעל הכי נכון בעולם ואתה נעלבת. אז מה? אם להיעלב זו בחירה, אז היא יכולה להיות בחירה נכונה.

כן, יש לפעמים התמכרות לרגש. יש מצב של התמסכנות מתמשכת. ואת זה אפשר לבחור להפסיק. אבל רק אחרי שהיית קצת עם הרגש האותנטי. כשאתה מתמסכן זה כבר יצא מתחום האותנטיות.

ויכול להיות שאני שומע מישהו אומר "אפרת"? מה עם אפרת הקדושה שלנו שהבטיחה שכל רגש הוא רק תוצאה של פרשנות? אז זה כבר נושא לפוסט נפרד. 

כעת ניקח זאת לתחום הזוגי. אם עשיתי משהו ועידית נפגעה, אני לא זורק את זה עליה. אני באמת שומע את הפגיעה שלה. אני מנסה ללמוד איך אני יכולתי לעשות משהו אחר. אולי דרכתי על היבלת שלה, אבל זו בחירה שלי לנסות להבין איפה היבלות שלה ואיך אני יכול להתנהל כך, שבפעם הבאה יהיה סיכוי קטן יותר לתאונה כזו. ואם היא תקרה, היא תהיה פחות כואבת ונדע לזהות את הסיטואציה מהר יותר ולצאת ממנה טוב יותר. בהרבה מקרים, יש לי גם מה ללמוד על עצמי. איפה השריטה שלי שגרמה לי עיוורון רגעי שבגללו לא שמתי לב שאני דורך לה על היבלת.

הרובוט המאגף
במעבדה סודית בעומק 200 מטר מתחת לאדמה, ישבו קבוצת מהנדסים שקיבלו משימה לבנות רובוט המגיב לסיטואציות לא צפויות. עשו ימים כלילות ולבסוף הגיעו לתוכנית. המבנה הבסיסי היה פשוט: חלק אחד אוסף נתונים על המצב המציאותי (מידע), הוא משדר את הנתונים ליחידת הניתוח (אנליזה) השוקלת את משמעויות המידע עבור מטרותיו של הרובוט, החלק השלישי מבין אלו החלטות עשויות להיגזר מן הניתוח, ומכין את המערכת לפעולה מתאימה (גיוס), ולבסוף החלק המפקח על הפעולות של הרובוט, מוציא החלטות אלו אל הפועל (פעולה). למבנה זה הם קראו "מאגף" (מידע-אנליזה-גיוס-פעולה) ובהתאם לכך בנו רובוט מוצלח עד מאד.

אולי זיהיתם שבעצם אני מדבר על המודל הידוע בשם אפר"ת לתגובה האנושית. אירוע-פירוש-רגש-תגובה. המודל מיוחס לתאוריה של אלפרד אדלר, פסיכולוג שבאמת תרם לנו המון תובנות מקסימות על טבע האדם והחברה. רק שהמודל נראה קצת יותר מידי כמו מודל של מהנדסים שמתכננים רובוט, והוא לא תמיד מתאים למה שקורה אצל בני אדם בפועל. אנחנו לא תוצר של תכנון הנדסי, אנחנו תוצר של הרבה רבדים של אבולוציה.

האם אפשר בכלל לחשוב על מודל אחר? הרי זה כל כך לוגי. בואו נזכור שתהליכים קוגניטיביים הם איטיים. לפעמים האורגניזם צריך להגיב הרבה יותר מהר ממה שהשכל עובד. אם אני אדם קדמון שהולך ביער ורואה תנועה בקצה המטושטש השמאלי של שדה הראייה שלו, אין לי זמן לחשב מה ההסתברות שזה רוח, שזה ידיד, שזה ציפור, או שזה נמר. אם רק פעם אחת מתוך אלף זה יהיה נמר ואני לא אגיב בזמן, הלך עלי. לכן חייב להיות מנגנון פרימיטיבי אבל מהיר, שמגיב מיידית על המידע החלקי שמרמז אולי יש שם נמר, שאוטומטית יביא אותי להידרכות, להפניית ראש ומבט עיין, לגיוס המשאבים הפנימיים שלי ולהכנה לפעולה. מנגנון כזה הוא עוקף קוגניציה, והוא מעורר את המערכת הרגשית בלי צורך בפרשנות.

באותו אופן, אם בילדותי כמה מאות פעמים עמדתי מול אבא שעיקם את השפתיים, וכמעט בכל פעם עיקום השפתיים בישר התפרצות זעם, עם הזמן התקבע אצלי מסלול מוחי ישיר של עיקום שפתיים --> תיכנס למגננה. אני לא, ממש לא, מתחיל לחשוב אה הנה הוא עיקם את השפתיים בוא נראה מה זה מזכיר לי אה הנה אני שולף זיכרון שבו עיקום שפתיים קדם למתקפה, אז בוא נכין את עצמי למתקפה. לא, זה לא מה שקורה. מה שקורה עוקף את הזיכרון ואת המחשבה. אוטומטית איך שהשפתיים מתעקמות המערכת הלימבית שלי מגיבה. ולפעמים גם הרגליים. בלי לחשוב.

אז יש מודלים שיגידו, קודם כל האירוע גורם לך תגובה פנימית וחיצונית. והקוגניציה שלך מפרשת בדיעבד את הסערה הרגשית והתגובה הגופנית וההתנהגותית ויוצרת פירוש שמוציא אותך הכי טוב שאפשר. אנחנו מכירים את הנטייה שלנו לתרץ התנהגות בדיעבד כאילו היא רציונלית, למרות שהיא בכלל לא.

כבר לפני כ-150 ניסחו גיימס ולנגה מודל אפילו קיצוני יותר, בו האירוע מעורר תגובה ואז הפרשנות לתגובה הופכת לרגש. המודל הזה אינו מקובל כיום אך הוא מראה שאלטרנטיבות לאפר"ת היו קיימות מראשית הפסיכולוגיה. 

כנראה שכל המודלים הללו פשטניים מידי. לעיתים נדירות מה שמתרחש בתוך המוח עוקב במדויק אחרי אחד המודלים הסכימטיים. בסופו של דבר, האירוע מגיע בתוך הקשר של אירועים קודמים מידיים שעוררו כבר רגשות ומחשבות. כל התגובות המוחיות מרושתות זו בזו. גם ההפרדה בין רגש למחשבה היא מלאכותית. העברית מקשה עלינו כי במקום שהאנגלית מבחינה בארבעה מושגים, emotion, affect, feeling and sensation, העברית מכירה רק בשניים, תחושה ורגש. ולמונחים הללו אין הגדרה מוסכמת וחדה. אני נוטה לקבל את הגישה שבה emotion, המונח העשיר מבין כולם, מכיל גם רכיב קוגניטיבי גם רכיב אפקטיבי גם רכיב פיסיולוגי וגם רכיב התנהגותי.

אז מה איינשטיין אמר?

לפעמים אני עומד מול נוסחת קסם, כזו שבדיעבד מתאימה לכל סיטואציה, רק שכשבאים להפעיל אותה בתוך מערבולות החיים המורכבות מגלים שחסרים נתונים...

למשל "לעשות את אותו דבר אלף פעמים ולצפות לתוצאה שונה, זה שגעון" (אחת ממיליון האמירות המיוחסות לאלברט איינשטיין).

ברור.

רק שכאשר מנסים ליישם את הנוסחה בסיטואציה קונקרטית, פתאום לא ברור מתי זה נקרא "אותו הדבר". 

כשיצאתי כגרוש לדייט אחרי דייט עשיתי את אותו דבר שוב ושוב? בהרבה מובנים כן. במובנים אחרים לא, כי למדתי ושיניתי. ובסוף מצאתי את אהבת חיי עידית כהן-צמח. אם זה שיגעון, יחי השיגעונות.

כשחיפשתי באגים בעבודתי הקודמת עשיתי ניסיון ועוד ניסיון ניסיון. כל פעם קצת אחרת. ואם הבאג לא נמצא הייתי מבקש עזרה והיינו יושבים ושוברים את הראש איך לעשות משהו חדש. אבל זה תמיד חדש במובן מסוים וישן במובן אחר. מתי הרגע להתייאש מהכוון הנוכחי ולחפש כוון חדש לגמרי? להגדיר אחרת את הבעיה? או לוותר על המטרה? או להמשיך להתעקש ולהאמין שנצליח בסוף?

בדיעבד תמיד יש תשובה. בתוך התהליך אין. יש בני אדם שמנסים, לפעמים בהצלחה רבה יותר ולפעמים פחות. אני אוהב את המנסים והמתלבטים.

והייזנברג?

המרצה עמד מול הקהל ודיבר בהתלהבות. "כבר פרויד אמר לנו... ומפרויד אנחנו יודעים ש...". אחד מהנוכחים הרים יד. "רגע, אז איך זה מתקשר לעמדה של פרויד על האיד כמקור האנרגיה הנפשית?". אחרי כמה חילופי דברים התברר שהמרצה לא שמע בחיים על איד או סופר אגו. על אגו הוא שמע בתור "חשיבות עצמית מנופחת" ועל אנרגיה נפשית - כן שמע את המושג אבל לא ידע מה זה. הקהל התחיל לנוע באי נוחות. כמה דמויות עזבו בשאט נפש. איך הוא מעז לדבר בשם פרויד אם הוא לא יודע את הבסיס הכי ראשוני של התאוריה שלו. אפשר להבין אותם, לא?

טוב, זה לא קרה באמת. אבל דבר דומה, יותר מדי דומה, קורה שוב ושוב ושוב כשתחליפו את "פרויד" ב"תורת הקוואנטים". 99% מאלו שמתיימרים ללמד אותנו מה למדנו מתורת הקוואנטים, הם חסרי ידע בסיסי בתורה הזו. אם אשאל אותם איך זה מתקשר לאופרטורים של פלאנק, הם ימצמצו ויגידו שבאופרה לא עושים תרגילי פלאנק. כלומר לא שמעו את המושג הזה בחיים. אבל האופרטורים של פלאנק הם בסיסיים לתורת הקוונטים לא פחות ממה שרכיבי הנפש בסיסיים לתורה של פרויד (בהבדל שכדי להבין אותם יש צורך במתימטיקה גבוהה). רוב האנשים שתשאל אותם מה אומר עקרון אי הוודאות, יאמרו ש"המדידה משפיעה על התוצאה". וזה לא. עקרון אי הוודאות אומר שמכפלת אי הוודאות (ליתר דיוק, "אי הדיוק" או לטעמי עדיף "חוסר המוגדרות") של שתי קואורדינטות צמודות הוא גדול-או-שווה לקבוע פלאנק חלקי פאי. רק שמזה קשה לעשות הון פילוסופי. 

אם יש לכם תאוריה רוחנית או נפשית ואתם מסתמכים על ממצאי תורת הקוואנטים כביכול, תשאלו את עצמכם מה יקרה אם מחר יהיה ניסוי פיסיקלי חדש והפיסיקאים יכריזו שתורת הקוואנטים נשללה ואנו מחליפים אותה במודל אחר. האם תכריזו שהתאוריה הנפשית שלכם פשטה את הרגל? אם לא, סימן שאתם לא באמת מסתמכים על תורת הקוואנטים. אתם פשוט תופסים טרמפ. ככה קל יותר למכור את התורה שלכם.

[מעטים האנשים שמבינים שמקור ההשלכות לכאורה מתורת הקוואנטים שמרבים לנפנף בהן, הוא תפיסה פוזיטיביסטית קיצונית של מה שקרוי "פרשנות קופנהאגן" שמושלכת לתוך תפיסת עולם ריאליסטית שזרה לה לחלוטין. איינשטיין הבין זאת, אך למרבה הצער הוא בחר לשים בחזית המאבק שלו את אמונתו בדטרמיניזם - שלא הצליחה לשכנע, ובצדק].

בקיצור, תשאירו את הפיסיקה לפיסיקאים ואת הפילוסופיה של המדע לפילוסופים של המדע. אם אתם רוצים לדבר על אמת יחסית ועל השפעת המתבונן האנושי, תעשו את זה בלי קוואנטים בבקשה. אם אתם רוצים לדבר על אחדות היקום, הרי פרמנידס ושפינוזה עשו את זה הרבה לפני שמישהו הכיר את המילה "קוואנט". לנמק משהו אחד באמצעות משהו אחר שגם המנמק וגם הקהל שלו לא מבינים אותו באמת - זה לא יותר מתחבולה רטורית. סוג מופשט של בגדי המלך החדשים.

אפילו החתול שלי מנסה להוכיח שהוא מצאצאי החתול של שרדינגר, כאשר הוא מתיימר להיות בו זמנית גם מחוץ לבית וגם בתוכו...

קנאה = רכושנות ? 

בואו נדבר שנייה על התפיסה הנפוצה כל כך, לפיה קנאה נובעת, או מכילה, רכושנות. שמענו את זה כל כך הרבה פעמים עד שלא עולה על דעתנו להתבונן על המשוואה הזו בעיין בוחנת. 

לפני שנמשיך, אני צריך לחדד את המשמעות בה אני מדבר על קנאה, כי אנחנו משתמשים במילה הזו לתיאור כמה תחושות קרובות אך לא זהות. יש את הקנאה שאני עלול לחוש לשכנה שזכתה בלוטו, לחבר שהקים משפחה מאושרת ומחוברת, לעמיתה שקיבלה קידום ופרסים ולבן הדוד שיש לו כשרון מוסיקלי מדהים ואמא מפרגנת. כל אלו מדברים על קנאה במישהו שיש לו משהו שאין לי, או שיש לי פחות, ואני משתוקק אליו. 

לעומת זאת יש את מה שאכנה הקנאה המונוגמית, קנאה של מישהו או מישהי ביחסים אינטימיים (רגשיים או מיניים) של בת/בן הזוג באדם שלישי. כאן מהות הקנאה היא לא בגלל שיש לו מה שאין לי, אלא בגלל שיש לו את מה שלתפיסתי בכלל לא היה אמור להיות לו, הרי היחסים האינטימיים היו אמורים להיות מיוחדים לנו. ההקשר של קנאה לרכושנות מדבר על המובן הזה של קנאה, על הקנאה המונוגמית. 

נו, תגידו, אמרת את זה בעצמך. הקנאה המונוגמית היא משום שאתה חושב שבת הזוג אמורה להיות רק שלך (או את חושבת שבן הזוג אמור להיות רק שלך). מה זה אם לא רכושנות? 

סבלנות. 

מה המאפיינים של היחס בין רכוש לבעלים? נניח שקניתי בית. בלי שותפים. אז אני הבעלים של הבית, והבית הוא הרכוש שלי. מה זה אומר? אני רואה שלושה רכיבים מרכזיים: (1) זכות השליטה. אני רשאי לשפץ את הבית כרצוני. אני זכאי לארח שם את מי שאני רוצה. מותר לי לחמם ולקרר את פנים הבי על פי ראות עיני. זה נכון רק כי הבית הוא שלי. (2) בלעדיות. אם הבית שלי, הוא לא יכול להיות בו זמנית של מישהו אחר. (3) אסימטריה. הבית הוא הרכוש שלי, אני לא הרכוש של הבית. 

התקשרות מונוגמית, להבנתי, כוללת רק את רכיב הבלעדיות מתוך שלושת הנ"ל. אם אני בן הזוג המונוגמי שלך, את בת הזוג היחידה שלי ואני בן הזוג היחיד שלך. זו מהות המונוגמיה. שימו לב שהיא סימטרית, ואינה מדברת על זכויות שלי לשלוט בך או שלך לשלוט בי. רק על בלעדיות. 

אל תיפלו בפח. זה שאתם מכירים כל מיני זוגות שבהם ההתקשרות כוללת ניסיונות שליטה וחוסר אסימטריה - לא אומר שזה שייך למונוגמיה שלהם. הם מונוגמיים, כלומר מתחייבים לבלעדיות, ובאותה עת יש להם עוד מאפיינים שפחות אהובים עלינו. אבל זה בשום אופן לא קשור אינהרנטית. 

באותו אופן, הקנאה המונוגמית קשורה מהותית רק להפרה של ההבטחה לבלעדיות. אם יש מישהו שמאמין שרק נשים מחויבות לבלעדיות וגברים זכאים להתפרפר כאוות נפשם, או להיפך, האמונה הזו איננה קנאה מונוגמית (למעשה היא מבוססת על תפיסה לא מונוגמית בעליל). אם יש מישהי שמאמינה שהנישואים נותנים לה זכות להשתלט על חייו של בעלה (או להיפך) – יש לי אתה ויכוח נפרד, שאין לו קשר לקנאה מונוגמית. 

כלומר, הזיהוי של קנאה מונוגמית עם רכושנות הוא לא יותר מאשר טריק רטורי. לקחנו משהו (קנאה מונוגמית) שדומה למשהו אחר (רכושנות) באספקט אחד (הבלעדיות), ועכשיו צבענו את הדבר הראשון בסלידה שיש לנו מהשני בגלל האספקטים הלא דומים שלהם (שליטה, אסימטריה). שליטה ואסימטריה באמת הרסניים בהתקשרות זוגית לפחות בתפיסה שלי. אבל הם השתחלו לדיון בעורמה. יתר על כן, מי שמפעיל את הטריק הרטורי הזה חשוד בעיני כמניפולטיבי. למעשה, בא לו פשוט לזרוק את המחויבות שלו ולעשות מה שמתחשק, והוא עוטף את זה כך שאם תתנגד תהפוך לשמרן חשוך.

עכשיו יש מי ששואל, אז רגע, אתה בעד קנאה? ואתה בעד מונוגמיה? למי ששואל את השאלות הללו אני חייב להבהיר: אני לא מסתובב בעולם עם 2 סלים, שעל האחד כתוב "דברים טובים" ועל השני "דברים רעים", ומחלק את כל מה שאני מוצא לאחד מהסלים. לכן אם אתם מחפשים לדעת לאיזה סל זרקתי את הקנאה ולאיזה סל זרקתי את המונוגמיה, אין לי תשובה כי אין לי סלים כאלה. זרקתי את הסלים עצמם. 

בואו נודה שעבור חלקנו, קנאה, משני הסוגים, היא רגש טבעי. נכבד אותו. האם הוא אמור לנהל אותנו? האם הוא מהווה בוחן של צדק? לפעמים קצת, לפעמים בכלל לא. אבל הוא שם ואין טעם לגנות אותו. לגבי מונוגמיה, יש כידוע ויכוח לוהט, חלק טוענים שהיא הכרחית, חלק שהיא רצויה, חלק יגידו שהיא אחת מכמה אפשרויות לגיטימיות, וחלק יאשימו אותה כמקור אומללות מספר אחד באנושות. אני אישית בחרתי במונוגמיה עבור עצמי, ואני מכיר בזכותו של כל אחד להתנהל על פי ראות עיניו, כל עוד הוא גלוי לקשורים אליו. 

טענה אחרת שאתם יכולים לטעון: אבל מי הגדיר מה זה יחסים אינטימיים "אסורים" או "מותרים" במונוגמיה? עבור אחד אם אין כאן יחסי מין, אין פגיעה בבלעדיות. עבור אלכסנדר פן "אך אם פעם תהיי צוחקת / בלעדיי במסיבת רעייך / תעבור קנאתי שותקת / ותשרוף את ביתך עלייך". רובנו יחשבו שהגישה של פן היא גישה שמבטאת שליטה ולא בלעדיות מונוגמית. כל זה נכון, ואין לי תשובה חותכת. העולם מורכב... כל מה שאני יכול לייעץ הוא, שכל זוג יגדיר לעצמו מה הוא מחשיב כהפרה של המחויבות, באופן סימטרי. וזה, אגב, נכון גם ליחסים לא מונוגמיים.