שיר משמר ושיר הנשמרת, נתן אלתרמן ותרצה אתר
ב-1965 יוצא ספר השירים "חגיגת קיץ" של נתן אלתרמן, ואחד השירים בו הוא "שיר משמר". השיר מבטא קריאה, תחנונים, של אב לבתו לשמור על עצמה. השיר עצמו אינו מפרט מי הדמות שאליה המשורר מדבר, אבל אנחנו יודעים שמדובר בבתו תרצה אתר, אחרי שניצלה מניסיון אובדני. השיר נמצא בתפר שבין סיפור אישי כאוב וזועק של אב אוהב, לבין האמנות שדרכה הוא מנסה להגיע אל ליבה, וכך נוגע בכולנו. הגרסה המלאה של השיר מובאת כאן, והיא כוללת כמה בתים שלא נכללו בגרסה המולחנת של סשה ארגוב ולכן פחות מוכרים (השיר זכה למספר ביצועים, הידוע ביניהם הוא של חווה אלברשטיין).
שיר משמר – נתן אלתרמן
שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ, כֹּחֵךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ,
שִׁמְרִי חַיַּיִךְ, בִּינָתֵךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ,
מִקִּיר נוֹפֵל, מִגַּג נִדְלָק, מִצֵּל חָשֵׁךְ,
מֵאֶבֶן קֶלַע, מִסַּכִּין, מִצִּפָּרְנַיִם.
שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ מִן הַשּׂוֹרֵף, מִן הַחוֹתֵךְ,
מִן הַסָּמוּךְ כְּמוֹ עָפָר וּכְמוֹ שָמַיִם,
מִן הַדּוֹמֵם, מִן הַמְחַכֶּה וְהַמּוֹשֵׁךְ
וְהַמֵּמִית כְּמֵי בְאֵר וְאֵשׁ כִּירַיִם.
נַפְשֵׁךְ שִׁמְרִי וּבִינָתֵךְ, שְׂעַר רֹאשֵׁךְ,
עוֹרֵךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ.
הָעִיר חָשְׁכָה. אֵין אִישׁ יוֹדֵע מַה זֶּה עָם.
אֵין עָם יוֹדֵע מָה זֶּה אִישׁ וּמָה אִשָּׁה.
אַךְ בַּחוּצוֹת, אַךְ בַּחוּצוֹת בְּעֶרֶב חַם,
בְּעֶרֶב חַם הַשָּׁט כִּצְחֹק וְכִלְחִישָׁה,
רָצִים עַל שְׁתַּיִם הַשָּׁמַיִם וְהַיָּם
וְהַשְּׁקִיעָה שֶנִפְרְדָה מִן הָעוֹלָם
וְהַדְּגָלִים וְהַשָּׂפָה הַחֲדָשָׁה
הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים, יֵינָם, לַחְמָם.
זֶה עֶרֶב קַיִץ לִכְאוֹרָה, זֶה לִכְאוֹרָה
רַק עֶרֶב קַיִץ טוֹב, יָדוּעַ וְיָשָׁן,
שֶׁבָּא לְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים, לֹא לְמוֹרָא
וְלֹא לְרַחַשׁ חֲשָׁדוֹת וּדְבַר אָשָׁם,
שֶבָּא עִם רֵיחַ תַּבְשִׁילִים וְעִם מִנוֹרָה
אֲשֶׁר תָּאִיר עַד אִם נָנוּחַ וְנִישָׁן.
רַק עֶרֶב קַיִץ חַם וָטוֹב הוּא לִכְאוֹרָה,
רַק עֶרֶב קַיִץ חַם שֶׁבָּא לֹא לְמוֹרָא.
עַל פְּנֵי הָרְחוֹב, אֲשֶׁר הִדְלִיק אֶת הַצְּלָלִים,
עַכְשָׁו חַשְׁרוֹת הַצִּפֳּרִים אֵינָן עָפוֹת,
אֲבָל בַּחוֹרֶף מִקּוֹלָן בֵּין הֶעָלִים
כָּל הַשְּׂדֵרוֹת בָּעִיר צוֹוְחוֹת כִּמְטֹרָפוֹת.
עַכְשָׁו שׁוֹתְקוֹת הֵן, כִּי צִפּוֹר אֵין בֵּין עָלִים.
הַחשֶׁךְ בָּא, מוּאָר חַשְׁמַל וְגֶחָלִים.
הַחשֶׁךְ בָּא, מוּאָר חַשְׁמַל שֶׁל אוֹתִיּוֹת.
מוּאָר שְׁלָטִים שֶׁל אוֹתִיּוֹת וְשֶׁל מִלִּים.
מֵאֲחוֹרֵי מוֹטוֹת בַּרְזֶל וְחָבִיּוֹת
נוֹשֵׁם הַיָּם, גָּדוֹל וָזָר כְּבֵית חוֹלִים.
הַחשֶׁךְ בָּא, מוּאָר חַשְׁמַל וְאוֹתִיּוֹת.
הַחשֶׁךְ בָּא, מוּאָר מִלִּים וְגֶחָלִים.
שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ הָעֲיֵפָה, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ
שִׁמְרִי חַיַּיִךְ, בִּינָתֵךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ,
שְׂעַר רֹאשֵׁךְ, עוֹרֵךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי יָפְיֵךְ,
שִׁמְרִי לִבֵּךְ הַטּוֹב, אַמְּצִיהוּ בְיָדַיִךְ.
הִנֵּה הָרוּחַ יָד שׁוֹלַחַת וּבְלִי רַחַשׁ
פִּתְאוֹם חַלּוֹן לְאַט נִפְתָּח בַּחֲשֵׁכָה.
אִמְרִי מַדּוּעַ אַתְּ צוֹחֶקֶת כְּמוֹ פַּחַד,
אִמְרִי מַדּוּעַ אַתְּ קוֹפֵאת כְּמוֹ שִׂמְחָה?
אִמְרִי מַדּוּעַ הָעוֹלָם כֹּה זָר עֲדַיִן
וְאֵשׁ וָמַיִם מַבִּיטִים בּוֹ מִכָּל צַד?
אִמְרִי מַדּוּעַ בּוֹ מְפַרְפְּרִים חַיַּיִךְ
כְּמוֹ צִפּוֹר מְבֹהָלָה בְתוֹךְ כַּף יָד?
אִמְרִי מַדּוּעַ אַתְּ מָעוּף וְרַעַד רָב
כְּמוֹ צִפּוֹר בַּחֶדֶר בְּחַפְּשָׂה אֶשְׁנָב?
הַגִּידִי לָמָּה וְאֶל מִי בְּלִי קוֹל בּוֹכָה אַתְּ?
אִמְרִי מִנַּיִן לָךְ, פְּתַיָּה מַאֲמִינָה,
שֶׁהַחַיִּים נוֹצְרוּ לֹא לְלַמְּדֵנוּ דַעַת,
כִּי אִם נוֹצְרוּ כְּדֵי לִטֹּל אֶת הַבִּינָה?
אִמְרִי, כֵּיצַד? מַדּוּעַ? מִי אָמַר לָךְ זֹאת?
אִמְרִי, מִנַּיִן? מִי גִלָּה לָךְ אֶת הַסּוֹד?
הַסַּכָּנוֹת רַבּוֹת וּמִסְפָּרָן מֵאָה
וְהֵן רוֹבְצוֹת אוּלַי בְּמַעְגָּל אוֹרֵב
אַךְ לֹא אוֹתָן, אַךְ לֹא אוֹתָן אַתְּ יְרֵאָה,
רַק אֶת נַפְשֵׁךְ הַמְאֹהָבָה וְהַמְּלֵאָה,
הַמִּתְחַלְחֶלֶת לְקוֹל צַעַד מִתְקָרֵב,
אוֹתָהּ יָרֵאת, אֶת הָרַכָּה, אֶת הַשֵּיָה,
אֶת הָרָעָה, אֶת הָרוֹחֶצֶת בִּדְמֵי לֵב.
שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ, לִבֵּךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ,
שִׁמְרִי חַיַּיִךְ, בִּינָתֵךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ,
אוּלַי הָאשֶׁר בָּךְ שׁוֹכֵן וְהוּא דִבְשֵׁךְ,
דִּבְשֵׁךְ הֶחָם כִּדְמֵי לִבֵּךְ וְדִמְעוֹתַיִךְ.
דִּבְשֵׁךְ הֶחָם וְהַכָּבֵד וְהֶחָשֵׁךְ.
הָעֶרֶב בָּא. יָפֶה מִמֶּנּוּ אֵין בֵּינְתַיִם.
הָעֶרֶב בָּא. הוּא כְּבָר הֶחֱלִיף אֶת הַשָּׁמַיִם.
שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ, הֲלֹא טוֹבוֹת צוֹפֵן הָעֶרֶב
וְרַק עוֹד אֵין לָדַעַת בְּיַד מִי וְאֵיךְ.
הֲלֹא הָרוּחַ, שֶׁאֵינֶנָּה מְדַבֶּרֶת,
לֹא לְחִנָּם רַכּוֹת נוֹגַעַת בִּכְתֵפֵךְ.
בְּאוֹר יָרֵחַ וְחַשְׁמַל הָעִיר מוּאֶרֶת.
שִׁמְרִי חַיַּיִךְ, בִּינָתֵךְ, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ.
קטונתי מלהציע ביקורת ספרותית לשיר המורכב והעמוק הזה. אני רק משתף נקודתית בכמה חוויות אישיות שלי כקורא, מתוך התייחסות לשבר של אלתרמן כפי שאני קולט אותו מבעד לשיר.
בולטת עד מאד הדואליות בשיר. הרבה מאד אלמנטים זרים או אפילו הפוכים זה לזה, מתחברים וחיים יחדיו בו זמנית. לא אנסה למנות את כולם, רק כמה דוגמאות: החושך מתערבב עם האור (אור ירח ואור חשמל וגחלים), המים עם האש, העפר עם השמיים, החסד והרחמים עם המורא החשד והאשם, הדבש עם הדמעות. כבר הביטוי הפותח, "שמרי נפשך", מילולית מדבר על הנפש, וכביטוי בלשון מדבר על סכנה פיסית לחיים. כך גם הרוח, שמוזכרת כאן כרוח במובן הפרוזאי (פותחת חלון, נוגעת בכתף) הינה בו בעת האלמנט הרוחני והנפשי. גם הנפש וגם הרוח חשופים לתעתועים ואי שפיות, והסכנות הפיסיות מתחברות כל העת לאובדן הבינה (הסכנות רבות אך את יראה רק את נפשך המאוהבה והמלאה). המושך הוא הממית. הביטויים "צוחקת כמו פחד", "קופאת כמו שמחה" מטיחים את הסתירה הפנימית ישר אל בטן הקורא.
הדואליות משרתת (בתפיסה שלי) כמה מטרות. ראשית, היא מייצגת את מצבה הנפשי של הבת האובדנית, על הבלבול ואובדן האחיזה שלה במציאות. את הקו הדק החוצץ בין חיים ומוות, ובין שפיות להיעדרה. עם זאת, היא גם יכולה להצביע על האפשרויות המגוונות שאלתרמן מציע לבתו עבור הסיפור הפנימי. אלתרמן מרגיש את מה שאנו יודעים על המצב האובדני: האדם חש שפתוחה בפניו רק דרך אחת. העפר והשמיים המנוגדים לכאורה, שניהם מתקשרים למוות, וכך גם מי הבאר ואש הכיריים. אך המשורר מתעקש שיש בעולם גם יופי, טוב, חסד, אפילו אושר. יש דרך אחרת לספר את הסיפור, והוא מפציר בתרצה לראות גם אותה.
הדואליות גם מקבעת תחושה של זרות לאורך כל השיר. את הבית השני אני מקשר לכך שהניסיון האובדני של תרצה ארע אחרי שחזרה ארצה מניו יורק (כנראה עקב משבר נפשי[1]). מכאן "הדגלים והשפה החדשה", מכאן ההיפרדות של הפרטים מן ההמון ("אין איש יודע מה זה עם, אין עם יודע מה זה איש ומה אשה"). תחושת זרות ממלאת את האדם בדידות, שמגבירה מאד את הסיכון האובדני. הזרות מגיעה לשיא בדימוי של הים כבית חולים, כהטרמה לאשפוז שיגיע לאחר האירוע על מנת להציל את חייה.
אני חושד שלאלתרמן, שכבר היה אדם מבוגר יחסית, היו פחדים משלו בעניין הזקנה והמוות. רמז לכך אני מוצא באמירה "מי גילה לך את הסוד?". הדואליות יכולה לייצג גם את נקודות המבט השונות של האב והבת, הצורות השונות של הפחד ושל היחס למוות.
בתגובה ל"שיר משמר" מפרסמת תרצה אתר את "שיר הנשמרת":
שִׁיר הַנִּשְׁמֶרֶת - תרצה אתר
תרצה מודה בשיר על קשייה ובכל זאת מבטיחה להישמר. היא מביאה מ"שיר משמר" את הסכנות, שאליהם היא מוסיפה "שירים" – שיריה שלה? או שלו? היא מביאה את השמיים והרוח, ואת דימוי הציפור שבשיר משמר (שם, ציפורים מצווחות כסמל הטירוף, וציפור לכודה כסמל הייאוש וחוסר האונים; כאן, רק העופות המדברים ששוב מסמלים תעתועי נפש) . היא מזכירה את "שער ראשי" שמופיע גם בשיר משמר, ומתקשר להבטחת דוד המלך לאשה מתקוע (בסיפור המקראי, מתברר לבסוף שמדובר באבשלום, בנו האהוב והסורר של דוד – וכאן, בבתו האהובה והסוררת של אלתרמן). אבל תרצה מוסיפה שער ראשי שלך – מעין התרסה על הקשר הסימביוטי, על כך שהיא לא מסוגלת להפר את בקשת אביה. גם הרוח הופכת לרוח שמגיעה מאביה ועוטפת אותה.
ההבטחה של תרצה מחזיקה אותה שנים לא מועטות. רק שבע שנים אחרי מות אביה, היא כותבת את "בלדה לאשה" שמבשרת את מותה בגיל 36, אבל אלה כבר נושאים לדיון נפרד.
[1] ואולי בכלל השיר מתייחס ליותר מאירוע אחד, וכולל גם אירוע שקרה בניו יורק.
